top of page

קרב סן סימון במלחמת העצמאות והכרעתו בעזרת ידיעות האזנה



קרב סן סימון במלחמת העצמאות והכרעתו בעזרת ידיעות האזנה

  הקרב במלחמת העצמאות שהוכרע בסיוע "ארנבת"


רקע

הקרב סביב מנזר סן סימון במערב שכונת קטמון בירושלים נחשב לאחד הקרבות החשובים ביותר על עתידה של ירושלים. הקרב הזה אירע לפני 72 שנה ב-29 באפריל 1948. הקרב הזה נחשב לאחד מאירועי מורשת הקרב החשובים של צה"ל. הוא זכה להיות רקע לספר "יונה ונער" של מאיר שלו, לספר "תש"ח" של יורם קניוק ועוד.   הקרב החשוב הזה הוכרע הודות למודיעין האזנה שהגיע בזמן לכוח הנאבק על המקום.

  

במנזר הוקמה מפקדה צבאית ערבית עם כוח ניכר, ועם כיבושו הושגה השליטה על אזור החיץ הערבי (הקו אבו טור, תחנת הרכבת, המושבה הגרמנית וקטמון) שחצץ בין האזור היהודי במרכז העיר לדרום העיר (שכונות מקור חיים, תלפיות וקיבוץ רמת רחל), הוסר האיום מהשכונות רחביה נווה שאנן וקרית שמואל שעליהן חלש והחלה נטישתו ע"י התושבים הערבים..   

בקרב, במסגרת מבצע "יבוסי", השתתפו כוח פלמ"ח מתוגבר מחטיבת "הראל" בסיוע כוח מגדוד "מוריה" של חטיבת עציוני. מהצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אלמוקאדס, מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה ומספר חיילי הליגיון הירדני שאבטחו את הקונסוליה העיראקית בשכונה - בפיקוד איבראהים אבו דאיה מצוידים בנשק רב ומספר משוריינים. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (מהם 120 בתוך מתחם סן סימון). במצב זה לא הגיעו הכוחות הלוחמים להכרעה ומשך הקרב התארך.   

 

מהלך הקרב

לאחר ניסיון כיבוש ראשון ב-27 באפריל 1948 נערך ניסיון שני יומיים אחר כך, ב- 29 באפריל 1948 וכיבוש המנזר הסתיים בשעה 01:44. לאחר הפוגה קצרה החלה התקפת נגד ערבית ועם בוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערבים שתקפו בלא הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים ואף בעזרת שיריוניות. כמות הנפגעים גדלה - 10 הרוגים וכ-80 פצועים (כמחצית מהלוחמים) – והתחמושת הלכה ואזלה. ניסיון להחשת תגבורת לנצורים הצליח בחלקו אך לא הכריע את המצב.

במקביל, הורע גם מצבו של הכח הערבי, שספג עוד ועוד נפגעים מאש כח הפלמ"ח המבוצר היטב במבנה ומהקרב עם התגבורת שהגיעה. כוח תגבורת ערבי לעבר קטמון נחסם ולא הגיע ליעדו. בנקודה זו היה ברור שהצד שיצליח להחזיק מעמד הוא זה שינצח.

לאור המצב הקשה בהתייעצות מפקדים שהתקיימה בצהרי 30 באפריל 1948, הוחלט לבקש אישור לנסיגה. בהתייעצות השתתפו מפקד הכוח "רעננה" (אליהו סלע) ושלושת מפקדי המשנה: "דדו" (דוד אלעזר שהיה סמ"פ ולימים רמטכ"ל צה"ל) "רפול" (רפאל איתן שהיה מ"מ ולימים גם הוא רמטכ"ל צה"ל), ומפקד המסייעת וקצין ההסברה של הפלמ"ח בני מרשק. המג"ד יוסף טבנקין אישר את הנסיגה, אולם הביצוע היה בלתי אפשרי כי לא היה ניתן להוציא את הפצועים מבלי להיפגע מיידית בטווחים המצומצמים של זירת הקרב. ארבעת המפקדים קבלו החלטה קשה מאין כמוה: כי אחרי צאת אחרון הנסוגים, הבנין יפוצץ על הפצועים קשה שבו, כדי למנוע את הריגתם ואת התעללות בגופותיהם. על החלטה זו אמר "דדו" כעבור שנים: "ההחלטה שנגזר עלינו לחרוץ בסן סימון היתה הדרמטית ביותר שהייתי שותף לה אי פעם"

ההכנות לנסיגה החלו סמוך לשעה 13:00. הפצועים רוכזו בחדר פנימי, הבנין הוכן לפיצוץ והכוח לנסיגה מבלי לדעת כי עמידתם האיתנה של הלוחמים שברה את רוחם של הלוחמים הערבים בקטמון. על סף מתן הוראת הנסיגה והפיצוץ קיבל המג"ד טבנקין מהש"י (שירות הידיעות  של ארגון ההגנה) ידיעה מהאזנה על בריחת מפקד הכוח הערבי, אך לא ניתן היה להעבירה לכוח הנצור במנזר כי מכשיר הקשר במנזר פסק לפעול. ידיעה חיונית נוספת מהאזנה על קריסת הכוח הערבי עברה מאוחר יותר  לכוח לאחר שלמרבה המזל סוללות מכשיר הקשר שבו לפעול. במקביל נצפתה גם נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה וגם היא דווחה לכוח במנזר. ההכנות לנסיגה בוטלו וניתנה פקודה חדשה לחזור לעמדותו הן נתפסו מחדש. הידיעות והפקודה הפיחו בלוחמים רוח קרב מחודשת והם פגעו בלוחמים הערבים שהגיעו עד חומות המנזר. הכוחות הערבים החלו לסגת, המצור על הכוח הוסר, המנזר וסביבתו נכבשו והחלה נטישה ערבית המונית של שכונת קטמון.

בקרב נפלו 21 לוחמים ונמנו 83 פצועים, זאת מתוך כ- 120 הלוחמים שכבשו את המינזר.

הידיעות מההאזנה שהביאו להכרעת הקרב 

במסמך "פרשת קטמון" של מטה חטיבת מחוז ירושלים (חטיבה 6) השמור בארכיון צה"ל, מופיעים רישומים של ידיעות מהאזנה לשיחות טלפון בין הלוחמים הערבים בקטמון לבין המפקדה הערבית בראודה )בניין המפקדה הערבית בעיר העתיקה)[1]:


המִפקדה הערבית בירושלים קיבלה דיווח בטלפון על ההתקפה היהודית, מיד אחרי היריות הראשונות: בשעה 12:15 בלילה טלפן אלפאדל, מפקד המתנדבים העירקיים בירושלים, לרבת-עמון, שבה התכנסו אחדים משליטי מדינות ערב, וביקש עזרה מעזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ששלח מיד מברק-הוראה לפאוזי קאוקג'י: "תבוא עם תותחים, תפציץ את ירושלים מנבי סמואל ומבית-סוריק. היהודים יבקשו שביתת-נשק. כוחותי עייפים. נגרמו לנו אבדות קשות. אם לא תבוא לעזרה, היהודים יתקפו". מפקדי הלגיון העבר-ירדני בירושלים קיבלו פקודה מרבת-עמון לשלוח לגזרת מנזר סן-סימון את פקודיהם, ששמרו על הקונסוליות הערביות שבקטמון, והשומרים החליפו את מדיהם הייצוגיים בבגדים ללא זיהוי ומיהרו לשדה הקרב.[2]

בשעה 5:30 אחרי-הצהריים הודיע אמיל גורי, מפקד ירושלים הערבית, בטלפון לרבת-עמון, שהיהודים יורים על שכונת קטמון בתותחים כבדים ותוקפים שכונות ערביות אחרות. אם לא יבוא הלגיון העבר-ירדני לעזרתו, יכבשו היהודים הלילה את קטמון, ואחר-כך בוודאי יכבשו את כל ירושלים.  התשובה שקיבל גורי: "נשלח תגבורת בעוד שלושה או ארבעה ימים, ועד אז החזק מעמד". גורי: "יש לנו שלושים ואחד הרוגים, ביניהם שלושה חיילי לגיון, וחמישים פצועים. קיבלנו רשות מהכנסייה היוונית לפוצץ את המנזר". גנרל צפות, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, טלפן מדמשק אל גורי: "החזק מעמד בכל מחיר. במשך הלילה יגיעו אליך תגבורת ותותחים שירעישו את ירושלים מנבי סמואל, משועפאת ומבידו". תגבורת ותותחים לא הגיעו.

עפ"י כל הסימנים, ידיעות אלו נקלטו ב"ארנבת" – מתקן האזנה חשאי לתקשורת טלפונים קווית שפעל מסוף 1947 במרתף בנין הסוכנות בירושלים. אל המתקן הועברו ביוזמת יצחק גסקו, איש התשתית הטכנית של ההאזנה הקווית בש"י, בסיוע אנשי הדואר שלמה מאי ואוסקר אגוזי, 30 קווי טלפון מהמרכזיה הראשית בבנין הדואר המרכזי ברחוב יפו ששירתה עדיין את כל חלקי העיר. במתקן התקיימו משמרות האזנה רצופות שאיפשרו לכסות את כל המתרחש בעיר. בדרך זו קיים המחלקה הערבית ב-ש"י בירושלים בראשות יצחק נבון (לימים נשיא המדינה החמישי) האזנה שוטפת לארבע מפקדות ערביות מרכזיות בעיר[5].    




Comments

bottom of page