שעת נעילה: הסיפורים שטרם נחשפו

בימים אלה מוקרנת הסדרה "שעת נעילה" בערוץ כאן 11. הסדרה מספרת את סיפורי הקרבות ברמת הגולן במלחמת יוה"כ אוקטובר 1973. שני בסיסים היו ליחידה באותה העת: האחד בחרמון ("ברוש") והשני הבסיס בתל-אביטל ("ארבל"). בטור זה נספר את סיפורו המיוחד של בסיס היחידה "ארבל" ועמידתו כשהוא נצור ומוקף בכוחות סוריים ונתון להפגזות ארטילריות תכופות ותחת איום מתמיד של כיבוש ע"י כוחות שריון או קומנדו סוריים, וכן את סיפורו של הבסיס בחרמון.

בסיס "ארבל" ערב המלחמה

הבסיס שישב בקו הקידמי מנה כ-40 חיילים, חיילות וקצינים שעיקר עיסוקם היה בכיסוי קומינט ואלינט של הצבא הסורי. לצורך משימותיו הבסיס נשען על שדה אנטנות גדול שהשתרע על יותר מ-300 מ"ר. האנטנות היו חשופות וללא ראדומים. הכבלים, ברובם, היו חשופים על פני השטח והם כוסו בשקי חול ערב המלחמה. בבסיס היו שני בונקרים (ראשי וצדדי), אשר עדיין לא אוישו לפני המלחמה.

מלחמת יוה"כ : צוות קב"רים צפוניים ובעלי תפקידים ב"ארבל".

מימין לשמאל: שפי צור - מב"ס, אמיר בן אשר - קצין טכני, אמנון קינן - קב"ר, יגאל פרי - סמב"ס, רמי סימסולו - קב"ר. שני הקב"רים הנוספים ב"ארבל" - יעקב להב ורפי זליג - אינם בתמונה.

צוות הקב"ריה מנה 4 קב"רים (3 סדירים וקב"ר מילואים).הצוות הטכני כלל את סגן אמיר בן-אשר ששימש כקצין הטכני של הבסיס, עימו פעלו 3 טכנאים בשרות סדיר, אחד מהם טכנאי אלינט. עד אוקטובר 1973, אמיר שימש כקצין טכני של מרחב צפון ועתיד היה לעבור לתפקיד אחר ביחידה. לקראת המלחמה הוא הוצב בבסיס "ארבל" כקצין הטכני של הבסיס.            מפקד הבסיס, סגן צור שפי, היה למעשה הדמות המרכזית והדומיננטית ביותר. סביבו התנהל סיפורו של הבסיס במלחמה. שפי הגיע לבסיס "ארבל" כשנה וחצי לפני המלחמה (מיחידה 154 ומסיירת מטכ"ל) וקיבל את הפיקוד על הבסיס מקודמו, דני גילון. צור דובר ערבית והיה מאד מעורה במודיעין, שהופק בבסיס.  ערב המלחמה התייצב בבסיס נח"א [נציג ח"א]. האווירה בבסיס הקטן יחסית, והעובדה כי שהו בו חיילים וחיילות יחד, הייתה של צוות חיילים מגובש ומעין משפחה עם "הרבה הווי ואווירה חמה ושמחה", כך אמרו, "הרגשנו מאד מיוחדים משאר היחידה".

תרומתו האיסופית של הבסיס הייתה חשובה ביותר, בהקשר לידיעות שהתקבלו על ההערכות הסורית ברמה"ג, זאת תוך תגבור כוחות בחזית רמה"ג , הן ביבשה והן בחה"א הסורי. במסגרת הקומינט והאלינט שאיתרו את שינויי ההערכות (ביחד עם חוליות אלינט נוספות במרחב) שכללו קידום יחידות טק"א ונ"מ, הבסיס הקדים את המידע שהגיע יומיים מאוחר יותר, גם ממקורות אחרים ביחידה ("יחמור"/"ירכתיים"), על העזיבה החפוזה של משפחות היועצים הרוסים מסוריה ו"הרכבת האווירית" שפינתה אותם. על רקע זה מספר מפקד הבסיס שפי צור:

 "עוד לפני פרוץ המלחמה, הקב"רים ואני ידענו שהיא תפרוץ. עקפתי את שרשרת הפיקוד והתקשרתי לקמ"ן הפיקוד באמצעות ע. קמ"ן האוגדה, שהכרתי מקודם והזמנתי אותו לבסיס לראות את החומר המודיעיני ולנסות לשכנע אותם כי אכן הולכת לפרוץ מלחמה.  בבסיס כולנו ידענו כי הולכת לפרוץ מלחמה, אך אף אחד לא שיער את גודלה".

על רקע הדברים הנ"ל החל הבסיס להתארגן לקראת האפשרות למלחמה, והחל בפעילויות של מיגון המבנים ומערכות הכבלים שבין האנטנות לחדרי הקליטה, תוך ניצול טרקטור שהיה בשטח שמפקד הבסיס נהג בו בעצמו לצורך זה.

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, מספר המב"ס: "במשך כל היום עסקנו בהעברת כל הציוד הייעודי מהמבנה הסורי הישן אל בונקר "אמיר" (הבונקר החדש שנבנה ועדיין לא אויש) והמשכנו במילוי שקי חול ומיגון כבלים. עד שעות אחר הצהריים בונקר "אמיר" היה ממותקן והחיילים החלו לאייש את המשמרות בבונקר במקום במבנה העילי".

ביום שבת בבוקר, 6 באוקטובר 1973, התפנו החיילות מן הבסיס באמצעות משאית שהביאה ציוד וכ"א לתגבור יחד עם מפקד המרחב רס"ן איציק יוחנן. זה היה רגע מאד קשה, מלווה בהרבה דמעות פרידה.

ביום שבת בצהריים, כל חיילי הבסיס היו בבונקר "אמיר".  המב"ס ממשיך ומספר: "הלכנו, אני ואמיר (הקצין הטכני), למבנה הסורי (מתקן העבודה העילי) לבדוק אם לא השארנו ציוד או חיילים. בהיותנו במבנה הסורי הישן, התחלנו לשמוע מטוסים באוויר וירי על הבסיס. יצאנו מהמבנה הסורי, השעה הייתה בדיוק 13:50, והתחלנו לרוץ לכיוון בונקר "אמיר" שהיה הבונקר המרכזי. אמיר רץ לצידי, מטוס סורי מסוג "סוחוי" טס נמוך מאד מכיוון דרום לצפון לאורך ההר, חלף מעלינו והוריד פצצה אחת ביננו ופצצה שניה על משאית התחמושת של הנ"מ. שתיהן לא התפוצצו בגלל הגובה הנמוך. רק כמה ימים מאוחר יותר הגיעו חיילי חיל ההנדסה הקרבית ופינו את הפצצות".

בשלושה וחצי הימים הראשונים של המלחמה, התל עליו ממוקם הבסיס, היה מכותר ע"י כוחות סוריים (קומנדו ושריון). רק המב"ס, הקצין הטכני והקב"רים, ידעו את מצב כוחותינו לאשורו. על כן, הורה המב"ס לקצינים שלא לספר על מצב כוחותינו החמור ברמה"ג ליתר חיילי הבסיס כדי לא ליצור פאניקה. כולם ידעו את מצב האויב מתוך החומר (הנקלט) אך לא ידעו את מצב כוחותינו. גם לא סופר לכולם על כיבושו של הבסיס שלנו בחרמון ע"י הסורים. אך אפשרי כי חלקם ידעו על כך בשל ניתוק הקשר שבין "ארבל" לבסיס היחידה בחרמון.

העבודה הייעודית של הבסיס הן באלינט (שהיה מוצב במחפורות) והן בקומינט המשיכו לתפקד ללא הפסקה. צוות הטכנאים, ובראשם אמיר, עשו עבודה טובה מאוד. אמיר היה "אחראי לכך שהמודיעין, שהופק בבסיס, יגיע בזמן רלוונטי לעם ישראל".  אמיר, יחד עם צוותו, היו יוצאים והולכים להרים את האנטנות שנפלו או נפגעו. התנהגותו של אמיר הייתה למופת. הוא משך אחריו את כל הטכנאים תוך מתן דוגמה אישית והיה יוצא לתקן אנטנות תחת אש.  הוא שימש דוגמה אישית לדבקות במשימת הטיפול החיוני בשדה האנטנות ולולא סיכן את עצמו הבסיס היה מפסיק לתפקד.

אירועים מיוחדים:

במהלך המלחמה, בעוד שהסורים שוטפים את רמה"ג, עמדו מפקד הבסיס והצוות שלו בפני הדילמות הקרביות הבאות, כפי שמתאר המב"ס שפי צור:  

"ביום שני בשבוע הראשון ללחימה, ב-06:00 בבוקר, התייצב מג"ד 12 של גולני, סא"ל יעקב שחר ז"ל, בבסיס עם פלוגת נגמ"שים ואמר לי שאלוף הפיקוד נתן הוראה לפנות אותנו מן המקום. סירבתי ואמרתי לו שאני מקבל פקודות ממפקד היחידה שלי,  ולא מאלוף הפיקוד. כן אמרתי לו שיש לו שתי אופציות: לעזוב את הבסיס לבד, או להישאר לשמור עלינו. המג"ד החליט להישאר. כך נוצר מצב שחיילי גולני נשארו בבסיס עד שנקראו לעלות לחרמון על מנת לשחרורו מן הסורים. כמו כן הגיע לבסיס מ"פ הנדסה עם חיילים, שהיו שארית החיילים שנותרו לו מן הפלוגה לאחר שרובם נהרגו. הם נשארו בבסיס כמעט עד סוף המלחמה. אחרי שכוחות אלה הגיעו לבסיס הרגשתי הקלה מכיוון שלא הייתי צריך לדאוג להגנה על הבסיס עם חיילי בלבד".

 "על מנת לחסום אפשרות עליה של טנקים או נגמ"שים סוריים, הכנו במדרון המוביל לבסיס חביות דלק על מנת לחסום באש את הכוח הסורי אם יחליט לעלות לתל אביטל. זה לא קרה, אבל בהזדמנות אחרת טור שריון סורי החל לעלות על התל. דיווחנו על כך לנח"א (נציג חה"א בבסיס) וזה דיווח למשל"ט של חה"א  וכתוצאה מכך הופנו מטוסינו לעבר הבסיס והשמידו את הטנקים הסורים העולים לכיוון התל" 

"בזמן ההפגזות חלק מחיילי הנ"מ שהיו מוצבים בבסיס, הוכנסו לבונקר ע"י מפקדם, סגן ישראל גולדנשטיין, שתפס את מקומו של החייל על התותח הקרוב לפתח בונקר "אמיר" והצליח להוריד במהלך המלחמה ארבעה מטוסים סורים שחלפו לעבר יעדים בתוך רמת הגולן או שניסו לתקוף את הבסיס".

על כן, ניתן לומר כי הערכות הבסיס לקראת המלחמה, עליה למדו מהמקורות שכיסו בעצמם והעדכונים שהגיעו ממטה היחידה והבסיס המרכזי, הוכיחו את עצמן. יחד עם זאת, ללא נחישותם, תושייתם ואומץ לבם של המב"ס שפי צור והקצין הטכני אמיר בן אשר ושאר המפקדים והחיילים בבסיס "ארבל", לא ניתן היה לתפקד ולהמשיך ולהביא את המודיעין החיוני שתרם לכוחות פיקוד הצפון להילחם בכוחות הסוריים ולהגיע עד למובלעת כ-40 ק"מ מדמשק.כך שימש הבסיס דוגמה ומופת להתנהלות במצב מלחמה.

הפארק הוולקני למרגלות הר אביטל (מתוך: ויקיפדיה)

גורלו של בסיס היחידה בחרמון ("ברוש")

הקרב על החרמון היה אחד המבצעים החשובים בפתיחת המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, בראיית הסורים וגם בראייתנו.  מוצב החרמון הישראלי נמצא בגובה רב כ-2,100 מ' מעל פני הים, כשהוא שולט על כל האזור, עד אגן דמשק ועמק החוראן.   הסורים ראו אותו כמבצר רציני, שבו מיקם צה"ל ציוד אלקטרוני מתקדם למטרות קשר ואכוונה (אווירית), תצפית והאזנת מודיעין ולוחמה אלקטרונית.

בשעה 14:00 ביום ה-6 באוקטובר 1973, טרם הקרב הקרקעי, הפגיזו הסורים את המוצב ואף תקפו אותו במטוסים במסגרת האש המכינה להתקפת כוחותיהם על הגולן. בשעה 15:00 אותו היום, החל הקרב לכיבוש המוצב. בלילה הקודם (5 באוקטובר) כבר מיקמו הסורים מארב של כוח מהכוחות המיוחדים שלהם בציר המוביל משבעא שבלבנון לחרמון, במטרה לנתק את הדרך למוצב ולמנוע מכוחות צה"ל להגיע למקום כדי לסייע לו. ההתקפה התבצעה על ידי גדוד צנחנים 82 הסורי, שתוגבר בכוח מגדוד קומנדו 133. עיקר הכוח נע למוצב דרך היבשה מכיוון החרמון הסורי, אליו הצטרף כוח החסימה שהונחת באמצעות ארבעה מסוקים, שאחד מהם התרסק, ומרבית הלוחמים שהיו בו נהרגו. להלן התיאור הסורי לקרב:

הכוח הקרקעי כלל מספר כוחות משנה, שהיו אמורים לבצע את ההתקפה במספר גלים. הכוח שבגל הראשון נתקל בהתנגדות מצד הכוח הישראלי שבמוצב, וכמה מאנשיו נפגעו מהאש. אחד מאנשי הכוח הסורי ניסה להגיע לדגל שהיה מונף על המוצב ולהורידו, אך נפגע ונהרג מהאש הישראלית. הסורים מתארים שנתקלו בהתנגדות ישראלית קשה ועיקשת, והלחימה קיבלה אופי אלים ביותר, אליה הצטרפו גם לוחמים שהונחתו מהמסוקים. הנפת הדגל הסורי על המוצב במקום הדגל הישראלי בידי סגן מפקד הגדוד, הלהיבה את הלוחמים הסורים שהשמיעו קריאות ניצחון. בהמשך תקף הכוח הסורי את פתח הכניסה למוצב, והצליח לחדור לתוכו, לאחר שהרג את מרבית הלוחמים הישראליים (מחטיבת גולני) שנלחמו נגדו וניסו למנוע את חדירתו למוצב. הכוח שהונחת במסוקים פרס מארבים על הצירים העולים למוצב, ובכלל זה על הציר ממג'דל שמס. קרב זה נמשך כמחצית השעה. לאחר שחדרו למוצב, החל אחד מכוחות המשנה בפעולות טיהור במנהרותיו, תוך שהוא שובה את חיילינו שהתחבאו בכמה חדרים פנימיים. תהליך הטיהור והאיתור של הלוחמים לקח כשבוע.

במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, 31 חיילים נכנעו לסורים ונפלו בשבי, ביניהם 12 מחיילי היחידה.  עשרה חיילים נחלצו. חמישה מההרוגים, ביניהם סמל אלפרד אקסלרד ז"ל ששירת בחולית האלינט, נקברו על ידי הסורים בקבר אחים בצידו הצפוני מזרחי של המוצב. סמל אקסלרד ז"ל הובא לקבורות בישוב קדימה, וחולית האלינט בחרמון נקראה על שמו.החרמון נכבש מחדש במסגרת מבצע "קינוח" ב-22-21 לאוקטובר 1973.

מוצב החרמון, 1973 (מתוך: ויקיפדיה)

כתבו: אל"מ (דימ) פסח מלובני, סא"ל (דימ) שלמה קטן ערך: אל"מ (דימ) נעם שפירא .