הקטע המתומלל נכתב ע"י אבי צוקר שנפל בשבי עם כיבוש המוצב ע"י הסורים ושוחרר במסגרת הסכם חילופי השבויים עם סוריה בתחילת חודש יוני 1974.
6.10.73 - פגזים על המוצב בסביבות השעה 1400, גולני נכנסו למוצב ועזבו את העמדות. ירדנו מחדר העבודה ועזבנוהו כמו שהוא (הכל פועל – בכתב יד). כולם רצו לבונקר ואני לחדר הקשר. חלק מהחבר'ה רצו עם פיג'מות ואני עם נעלי בית. כולם רגועים ובטוחים, זו לא ההפגזה הראשונה בחרמון.
האולם מתמלא באבק, המפוח עובד, כולם באולם משחקים ואוכלים, יום רגיל של צהריים חוץ מהנשימה הקשה. גדי, מפקד המוצב, מודיע בקשר שהסורים "מטפטפים" (מפגיזים) עלינו. אח"כ מודיעים לנו (1530) מהר דוב ש-2 "קופסאות גפרורים" הגיעו, ירו והסתלקו (בנק"ל). ב-1600 נק"ל על הדלתות, כולם פוחדים, מלחמה אמיתית.
חגי המ"מ א. וחבורתו גולני יוצאים למעלה, החברה מתרכזים באולם עם מטליות על האף ניתנה הוראה להשתין על המטליות ולשים על האף, בגלל האבק וחוסר המים, המפוח לא עוזר, פתאום צעקה: "ברשי פצוע קשה", מת.
אח"כ פליטת כדור ומילואימניק אחד משלנו נפצע קל, פחד והתרגשות, מתחילות להישמע צעקות בערבית ויריות חזקות על דלת המוצב. כולם נכנסו פנימה. גדי מבקש מייד [בקשר מהחטיבה – הערת העורך] עם השמע היריות, ארטילריה כבדה על המוצב, יורדים 2-3 פגזים, "לא מזיז" לערבים. הם מתחילים לחדור למוצב עצמו דרך פתחי החירום. נזרק רימון עשן לתוך האולם, דרך הארובה.
מייד ניתנה הוראה להיכנס לאחת המחילות של "המוזרים" [הכינוי הפנימי במוצב לחיילי 8200 – הערת העורך]. פתאום חושך כללי בכל המוצב, כל החבר'ה כמו כבשים, קשה לי לנשום, מתאפקים, אסור להשתעל, הפחד החל לכרסם והשאר "ג'ובניקים מוזרים" (א"מ), חי"א ואנשי שירותים. מחכים לעזרה, יושבים בצפיפות ולא פוצים פה. משתינים מפחד כל רגע על המקומות בהם אנו יושבים, כולם מכווצים, גם מחוסר המקום וגם בגלל הקור העז, מה יהיה? צעקות וקללות בערבית בתוך האולם, מספר מועט של ערבים במוצב. הערבים מפחדים להיכנס למחילות החשוכות.
מפעם לפעם עוברים מטוסים שלנו ומשליכים כמה פצצות, החברה מייחלים ומקווים ש"עוד מעט תבוא עזרה ישראלית", לא ידענו שמלחמה גדולה פרצה. אני פסימי, חלק מהחבר'ה החליטו לברוח בלילה. הרבה מאיתנו לא ידעו על ההחלטה הזאת, כי ההוראה לברוח לא הגיעה לקבוצה שלנו, היא נעצרה בדרך במקום שהוא בהצטלבות בין המחילות.
רוב החבר'ה נשארו במחילות תחת השגחתו של סמל המוצב, איציק מגולני.
אין מקום לזוז. מפעם לפעם מרביצים תנומה, זו לא שינה.
עברתי במחילה קצת קדימה ליד החבר'ה שלי (בקצה הטור היושב ומצפה), לקח לי רבע שעה עד שמצאתי מקום להניח את רגלי. 2 חבר'ה שומרים כל פעם על 2 פתחי המחילה, מצד חדר התחזוקה ומהצד השני הפונה לאולם, התקווה עוד בלב של כולם. בטח יבוא מחר כח ישראלי ויציל אותנו.
החבר'ה עייפים ורעבים (יום כיפור), טוב שאכלתי. האמת היא שאז לא חשבתי כלל על האוכל. צעקות הערבים הופכות ליותר מאיימות, דופקים בדלת, עם כל דפיקה, משהו זז בלב. נשמעת יריה בתוך המחילה, לא להתרגש, שום דבר עוד לא קרה. אחד פלט כדור ואמיר חטף את הכדור ביד. הזרחן בשעון מראה כיצד השעות חולפות מהר, הפציע היום והעזרה עדיין לא הגיעה.
העצבות והפחד שולטים בחבר'ה ובי.
אני [אבי צוקר], יזהר [דמארי] וגדעון [נחום] [ חיילי היחידה – הערת העורך] מעודדים זה את זה בטפיחות של השכם: "יהיה טוב".
הערבים צועקים: "צאו" ! "הכנעו"! החבר'ה מקפלים זנב ומחליטים למצוא פתח. פחדנו שהערבים יזרקו רימון למחילה ואז כולנו נלך "פרש". אף אחד לא הכיר היטב את המחילות. ליד חדר התחזוקה הולכים וחוזרים., כל אחד תופש בבגדיו של השני והולך לאן שזה מובילו, מגיעים לצד אחד, נשמעת קריאה: "אין יציאה"! "צריך לחזור"! חוזרים ואז נשמעת קריאה: "הערבים נכנסים"! שוב חוזרים. היסטריה , מישהו מצא יציאה דרך העמדה המסתובבת , אני ה-4 בשורה, כולם מאחורינו צועקים: "נו, נו", "הערבים באים", כן, רגע, ה(ת)פקדו! לא דובים ולא חורש, מספר החבר'ה אינו ידוע.
איציק מהצד השני בא ולוקח את היוזמה לידיו, התכנון היה לצאת דרך העמדה ולברוח מהואדי, כן אני חושב, תכנון טוב אבל... לא מציאותי.
מתחילים לצאת אחד לאחר השני לאוויר העולם, לאור, כולם יוצאים ומתחבאים מאחורי השכפ"ץ, כדי שהערבים לא יראו אותנו. כל זה ארך כמה שניות, פתאום, צץ ראשו של ערבי שעלה על הסולם, לא הצלחנו ללחוץ על ההדק והוא כבר קפץ והודיע לחבריו.
מייד נפתחה עלינו אש מכל הצדדים, איציק צועק לתפוס מחסה ושלא יעלו יותר מהמחילה, איציק החל לזרוק רימונים ולענות באש, הכל לשווא, קיבל כדור (נדמה לי ברקה) ומייד צנח על האבן, כשזרם דם קולח מראשו. נשמעו צעקות מאחורינו, 2 נפגעו ונהרגו על המקום, כי לא הצליחו לתפוס מחסה בשפניה. החלטנו להיכנע, הצעה נבונה, כי מספר הערבים עלה עלינו בהרבה.
הרמנו ממחטה וצעקנו "בס" ("מספיק"). השעה 1100. ירדנו אחד אחד בסולם כשידינו מורמות למעלה, לאחר שעזבנו את נשקנו על הגג. כולנו יושבים על הרצפה, הערבים צועקים, גם הם נמצאים בפאניקה, פאניקת הניצחון.
הערבים יורים מסביבנו, זו הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה פיק ברכיים, קשה להסביר הרגשה זאת, אם לא חשים אותה על בשרך.
אחד הערבים מצווה על עמוס [לוינברג] שיוריד את הכיפה מראשו וזה מסרב בתמימות (כנראה מסיבות דתיות). החל חיפוש מדוקדק במלבושינו.
תפסו אותי בכוח והשליכו את ארנקי וקרעו מול עיני שטרות כסף. לקחו ממני את השעון, נשארתי רק עם חולצה, מכנסיים ונעלי בית (מצחיק!). קשרו לי את הידיים עם חוט ברזל.
כולם בשורה עורפית (כמו בסרט). פתאום הרגשתי איזו חבטה על הראש, איבדתי את עשתונותי לשניות מעטות, כמובן עד המכה השניה. שלושה חדשים נשאר לי סימן בראש מהמכה הזו. מגג המוצב מורידים את ברנט ואיציק (אחר), פצועים, מחלקים את כל החבר'ה ל-2 קבוצות וכמובן לפני כן מתחילות השאלות השגרתיות: "מאיפה אתה"? "למה הוריך באו לישראל"? "באו להילחם בנו"? וכל זה מלווה במכות ותלישת זקנים וצעקות. זה פולני! זה עירקי! "יודע ערבית" הוא כבר קיבל את שלו, קיבל קת בראש והפכו את הקת לקת מתקפלת.
בצד הדרך שכבו נעים והרופא שהיו פצועים קל. 2 הקבוצות בהפרש של 5 דקות החלו לנוע לכיוון המוצב שלהם. קשרו לי את הידיים מאחורי הגב, כך שהדם עבר בקושי רב. בדרך שחררו לי קצת את הידיים, התחלנו לטפס בג'בלאות של החרמון, לאחר מכן נשמעה יריה והתברר לנו שהרגו את ברנט שהיה פצוע באגן הירכיים. הרופא הלך איתנו, יותר נכון, זחל מאחורינו.
היחס של הערבים השתפר והציעו לנו סיגריות ועודדו אותנו שעוד חודש יהיה מבצע של חילופי שבויים ונחזור הביתה.
תלו על צווארי תרמיל קטן. כולנו היינו צמאים (שלא לדבר על הרעב). לערבים עצמם לא נשארו מים כך שנאלצנו ללכת כשפינו יבש.
הערבים עשו כמה מנוחות בדרך וכאשר באו מטוסים מעלינו, מייד צעקו שנוריד את הראש. אמרו לי לשים יד על הראש, כדי ששערי לא יבריק. עוד בדרך, החברה צפו שיקרה משהו. הגענו סוף כל סוף "איזה יופי". כל החבר'ה מבקשים מים. הציעו לנו "ביס" ממלפפון ירוק כדי שנרווה את צמאוננו.
הגענו לכביש בטון (כנראה (ה)דרך למוצב שלהם). הורידו לי את החולצה וקשרו לי את העיניים. שוב חושך וקר. הושיבו כמה מאיתנו במכונית, החלון היה פתוח, השעה היתה מאוחרת, בסביבות 6 בערב. בקשתי מהערבי שיסגור את החלון וזה לא היה חביב ביותר והכניס לי חבטה ואמר: "הערס הזה יודע ערבית". אחד מהם החל להתחרמן עלי ולאחר נסיעה קצרה העבירו אותנו למשאית מלאה ברזלים וכלי עבודה.
לפני שהעלו אותי, רצו לקחת אותי 2 ערבים לטיפולם האישי (כנראה למטרה מגונה, כך הבנתי). לאחר צעקות זרקוני כמו חבילה למשאית ושכבתי שם עם כל החבר'ה, כשידינו קשורות לגב. (כמה הייתי מאושר שישבתי ליד החבר'ה). המשאית עברה כנראה דרך דמשק והתושבים צעקו משמחה וקללו אותנו. השובים שלנו ירו כמה יריות לאות ניצחון . אז הרגשתי את ההשפלה הראשונה, הנה אנחנו לא אותו צה"ל של 1967. לאחר מכן, העבירו אותנו שוב למשאית סגורה, עברו כמה דקות והגענו! הכניסו אותנו לחדר והושיבו אותנו אחד ליד השני, בהפרש של כמה מטרים. קיבלנו מים, גמרתי אולי קנקן שלם. זו הפעם הראשונה ששתיתי מים מאז המלחמה.
כאן התחילו עשרת ימי הגהינום. הכניסו אותי לחדר והתחילו לחקור אותי: מי אני? במה אני עובד? מה אני יודע? וכו'. הכל היה קצר ומלווה ב"טיל" לסנטר בגלל תשובה שלא סיפקה את רצונם. החזירו אותי למקומי וקשרו לי את העיניים בסמרטוט ונתנו לי ללבוש את החולצה. אותו לילה "הרבצתי" שינה שלא הייתה כמוה בעולם.
למחרת, רק בשעות הבוקר, קיבלתי משהו לאכול, חתיכת פיתה עם פרוסת גבינה. ידינו היו סגורות כעת באזיקים וכל פעם שהגיע אוכל (פעם אחת ביום) , היו מורידים לנו את האזיקים. הייתי טורף את חתיכת הפיתה עם הגבינה או את תפוח האדמה ומבקש תמיד תוספת. היינו רעבים. גם מהפחד וגם מהמכות שהיינו חוטפים כל הזמן. כל פעם היה נכנס מישהו אחר לחדר , היה שואל אותך שאלות וכמו – כן מרביץ, לא חשוב היכן, העיקר שיכאב, בראש, בגוף, ברגליים, ובאוזניים וכל זה עם אלה או שוט. ביום השלישי, האחראי (המדומה) שלנו נכנס והתחיל ללעוג לנו ב-3 צורות: נתן לכל אחד מאיתנו שמות גנאי כמו: חמור , סוס, כלב, ערס, הומו חזיר וכדו', כאשר היה קורא בשם בעל השם, היה צריך להרים ידו למעלה ולצעוק: "כן"!. שיטה שניה מגוחכת ומעליבה יותר. היה אומר לאחד מאיתנו לרקוד והיה צועק ....... (תרקוד טויסט) או: ........ תרקוד ריקוד ערבי), שאר החבר'ה היו צריכים לצרף לריקוד מחיאות כפיים.
שיטה שלישית בה חשב אולי לפגוע בנו, אך היא רק עזרה לנו, לימד אותנו תרגילי ספורט בישיבה: ידיים למטה, למעלה, לצדדים + תנועות של הרגליים והגוף, כך היינו משחררים את עצמותינו, אך לפעמים הספורט היה "קאדר" (יאוש) לא נורמלי, היינו מוכרחים להרים את ידינו ולהשאירן באויר מבלי לזוז ולהניד עפעף, בערך למשך שלושת רבעי שעה. כל מי שהיה מזיז את ישבנו לשנייה, היה מקבל בעיטה הגונה. פעם נכנס הקצין שלהם והחל להזכיר לנו את יוני 1967 והוסיף מכות שלא ידענו מעודנו. אז קיבלתי אלה בצוואר ובעיטה עם כל כף הרגל באוזן. יומיים שלמים צלצלה לי האוזן והזכירה לי את הצלצול להפסקה בבית הספר. זוהי הפעם הראשונה שראיתי כוכבים, כאשר העיניים שלי מכוסות. החבר'ה היו מתחננים ומבקשים שיקחו אותם לשירותים, אך השומרים באדישות היו משאירים אותך עד שלהם התחשק לקחתך. הרבה חבר'ה ישבו בתוך שלולית של שתן או שלשלו במכנסיים (סרחון לא נורמלי).
פעם לקחוני לבית השימוש, לאחר הפצרות ובקשות. כמובן שהדרך עד לשירותים היתה מלווה בסטירות ובטפיחות "ידידותיות", אך אותו יום לא התחשק לאותו "חבר" לפתוח לי את האזיקים, אל תשאלו איזו "קריעת תחת" זה להשתין כששתי הידיים סגורות, אבל איך אמר הרצל: "אם רוצים ....".
פעם לקחוני לעשות את צרכי, התיישבתי והתחלתי "לצלוף", אך להפתעתי לא נתקלתי בדבר שנקרא נייר, מצאתי רק ברז קטן בפנים התא, תאמינו או לא תאמינו, זה תחליף לנייר.
בלילות קפאתי מקור והתכרבלתי בתוך עצמי. האמת היא שאינני יודע אם ישנו בלילות. במשך עשרת הימים האלו עינינו היו מכוסות כל היום והלילה. חיכיתי ל"ארוחה" גם בגלל הרעב וגם בגלל שבזמן הארוחה אף פעם לא קיבלנו מכות.
בלילות הציפוני חלומות. מתי נצא? מה עם החברה? כל רגע של פנאי ממכות (זו האמת !!!) עצמתי את עיני ונרדמתי גם בישיבה ואפילו בזמן שידי מורמות למעלה.
היו קטעים מצחיקים בחקירות ובשאלות הכלליות, שאז היו מעלות על שפתי חיוך (כאשר יזהר [דמארי – נ.] נשאל: "במה אתה עובד?" היה תמיד עונה: "קשר, מודיעין, חשמל", הם כמובן לא הבינו ואז היה מקבל מכה או שעוברים עליו ואז ניצל). כאשר היו שואלים את אשר: "מהיכן אתה?" היה עונה: "מפלשתין" ואז היה חוטף מימין או משמאל, כי חשבוהו לערבי, כאשר ענה כי משפחתו באה מעיראק, לא קינאתי בו. פעם ביקש אשר [אליהו – נ.] ספורט (התעמלות) ואז דפקו לו את הראש בקיר (יופי של התעמלות).
פעם אמרו לאבנרי: "תאמר, אנת חמאר (אתה חמור)" ואז ענה לו: "אנת חמאר (אתה חמור)". הערבי כמובן שלא שמח וצעק עליו: "תאמר, אנת חמאר" וההוא נשאר בשלו. אבנרי עוד יזכור את היום הזה, לא בגלל הבדיחה כי אם בגלל המכות, חבל שלא ידע ערבית.
אך היו כמה רגעים של אמת בעשרת הימים האלה, שהראו לי זיק של תקוה לגבי השלום וכמובן שהוכיחו לי שיש הרבה ערבים הרוצים באמת ובתמים שלום אמיתי ומוכנים לעשות בדיוק כמוני למען השלום. כמו כן, יצר השנאה אינו חבוי בליבם כמו שרבים מהיהודים בישראל חושבים. מצאתי לי חבר בעשרת הימים האלה, שמו ביטרי הוא היה אחד השומרים, תמיד היה בא ומתיישב לידי ומשוחח איתי על השלום, על האהבה ומדוע אני נלחם. הסברתי לו שבארץ שואלים בדיוק את אותן שאלות לגבי הערבים (מדוע שונאים ורוצים מלחמה). כאשר ביטרי היה נמצא בחדר, לא הייתי מקבל מכות ותמיד דאג לי לתוספת אוכל. חבר אחר שהכרתי שמו עבאס, צעיר ממני בשנתיים, תמיד בהחבא, היה נותן לי כמה "שחטות" מסיגריה ומבקש ממני שאסביר לו איך בארץ ומהן הדיעות הפוליטיות וכו'. ישנם הרבה ערבים כמו עבאס וביטרי ואפילו בין הלוחמים שתפסו אותנו, וכל זאת לאחר שחבריהם נפלו במערכה. פשוט, החבר'ה הללו מבינים ענין כמו שאומרים. הם ממלאים פקודות, בדיוק כמונו.
5.10.73 -- חל מפנה מסויים. הושיבו אותנו על ספסלים ובמקום האזיקים הלוחצים (שהשאירו לי יד רדומה לכמה חדשים), שמו לנו חבלים. לאחר כשעה, הוציאו אותנו והעמיסו את כולנו על משאיות, נוסעים. (יופי של טיול). הגענו למקום בו רעש והמולה. הושיבו את כולנו ועושים לנו "תמונות מחזור", צילומים, חושפים לרגע את עינינו (קשה היה להתרגל לאור המסנוור), מולנו עומדים צלמים ושואלים שאלות, אך הם לא נענים בתשובות כי אסור היה לנו לדבר. ניסיתי כמה שיותר להיכנס לתמונות, אולי אבא יראה אותי וזה כמובן יהיה סימן שאני חי. כל הצילומים ארכו כמה דקות (דרך אגב, אני חושב שהתמונות לא הצליחו כי אף אחד לא חייך). לאחר מכן, קפלו אותנו והביאונו שוב לאותו מקום, באותו יום או יום לאחר מכן באים ולוקחים אותי, מעניין, החייל מוציא אותי מהבנין (הייתי סקרן ונפחד) ומעביר אותי דרך הגן, פרחים, עצים ושמש לבית המפקד. מושיבים אותי על כורסא (איזו רכות, איזה יופי). הרב סרן מראה לי פנקסים, תעודות חוגר, תמונות וארנקים ומבקש שאסביר לו מהי כל תעודה ומי מופיע בתמונה. לא ידעתי הרבה ואז בתמימות שואל אותי: "האם אתה אוהב את משפחתך וחברתך?" (עדיין לא הבנתי את כוונתו ואז הוא מוציא אקדח ומכוון אותו לעבר מצחי: "תאמר את מילותיך האחרונות", נדהמתי ופחדתי (אבל ידעתי שלאחר הצילומים לא יאונה לי כל רע) ושאלתי בצורה בכיינית: "אבל למה?" והוא משיב באדישות: "משום שלא דיברת אמת". ואז החל סופר מאחד עד עשר (דילגתי על כמה דפיקות בלב) ולאחר שתי דקות של זיעה ופחד אמר לי שעכשיו הוא משחררני אבל אחר כך יקחני שוב ואם אז לא אדע ...... ההמשך מובן.
16.10.73
הועברנו בלילה לבית הכלא. כך נסתיימה התקופה של עשרת הימים הנוראים, שחרוטה בזיכרוני כאילו נמשכה יובלות. כאשר אני מסתכל במבט לאחור, אני שואל את עצמי איך יכולתי לעבור ולצאת בשלום מעשרת הימים הללו, קשה היה אבל עברנו זאת.
פתחתי את עיני (16.10.73) ומולי עומדים 30 פרצופים נבוכים, חלק מהם הכרתי מהמוצב וחלק לא ראיתי עוד מעודי. הורידו לי את החבלים מהידיים והבטיחו שמעכשיו היחס יהיה הוגן ונקבל אוכל צבאי והיחס יהיה תלוי רק בנו. כל אחד מאיתנו קיבל שתי שמיכות והתארגנו לשינה. למחרת בבוקר קיבלנו פיתה שלימה מלאה בחלבה (איזו שמחה). לאחר מכן, כל אחד קיבל צלחת וכף ואז קם אחד מאיתנו (המג"ד) והחל לשטוף אותנו בהצעות ייעול , תורנויות שטיפה וכו'. לא עבר זמן רב וכבר קיבלנו ארוחת צהריים ולאחר מכן, ארוחת ערב מוקדמת.
כולנו חשבנו שהגענו לבית הבראה. בחדר היו כמה פצועים קל וכמה מלאים ברסיסים. לנעים [יעקב – נ.] חדרו ויצאו שני כדורים, אחד בכתף ואחד בזרוע. ממנו נודע לי שחלק מהחבר'ה במוצב יחד עם גדי [מפקד המוצב מגולני- נ.] וחגי ניסו לברוח, אבל ניתקלו בהתנגדות סורית וחלק מהחבר'ה נהרגו וחלקם נפצעו וחלק, עד היום איננו יודעים מה עלה בגורלם. אמיר היה פצוע בידו, הוא קיבל את הכדור שנפלט במחילה. הדר' ואיציק היו מלאים ברסיסים. כל הפצועים קיבלו יחס הוגן וכל יום נכנס חובש וטיפל בפצעיהם, החלו מריבות בין החבר'ה על מקומות שינה. לא רצו לישון ליד השירותים כי הריח שלהם היה איום ואז החליטו על סבוב של שביעיות באופן שווה אחת לשבוע בתוך החדר שהיקפו 8 על 4. האוכל שהביאו לנו הסורים לא הספיק לנו, החבר'ה היו רעבים והיו שומרים את הפיתות ומחלקים אותם בסרגל.
6.6.74 - את הקטע הזה כתבתי כבר בבית, בשעה חמש בבוקר. [אחרי החזרה לארץ בעקבות חילופי השבויים – נ]
נכנסו הסוהרים ואמרו להתלבש כי אנו יוצאים הביתה . מתגשם החלום.
בשעה שבע ערכו עלינו חיפוש והרבה מהחבר'ה לא הצליחו להבריח שום דבר. אני הברחתי נוסף ליומן, גם שתי מסבחות, ועוד הרבה דברים אישיים.
העלו אותנו על אוטובוס מפואר, כאשר אנו מלווים בשיירה של אופנועים של המשטרה הצבאית, ממש טקס פרידה. עברנו בחוצות דמשק עד שהגענו לנמל התעופה, עלינו למטוס. כעת, הייתי בטוח שאנו חוזרים. הנסיעה במטוס היתה מעין חוויה ורציתי שתסתיים מהר. את הפגישה עם המשפחות והאושר שהיה, הכל ידוע וכמו שאומרים סוף טוב, הכל טוב.
כתב – פדוי השבי אבי צוקר ערך והעיר – נעם שפירא תמללה - הדס צורף
Comments