איפוס אנטנות אלינט באמצעות מחולל ניצוצות

בתחילת שנות השבעים הייתה המשימה העיקרית של האלינט ביחידה גילוי ואיכון של סוללות טילי טק"א במצרים ובסוריה. 

איתור הסוללות נעשה מבסיסים קרקעיים (5 בסיני, 3 בצפון)

האיכון נעשה על ידי חיתוך קוונים. "קוון" (מבוטא כמו "עוון") היה קו ישר שנמתח על מפת 1:250,000 מבסיס האלינט בכיוון שנמדד אל המכ"מ. סביב כל בסיס היה מודפס מד מעלות בקוטר כ-20 ס"מ. המפות האלו שרתו הן את המכ"ן והן את האלינט. באלינט נמדד הכיוון אל המכ"מ באמצעות אנטנות צלחת כיווניות מאוד. צלחות בקוטר 3 מטר לתחומים הנמוכים (P) ובקוטר כ-60 ס"מ לתחום X הגבוה. רוחב האלומה של האנטנות היה בסביבת 3 מעלות, וזה אפשר מדידה של כיוון בדיוקים של מעלה אחת. מדידת הכיוון נעשתה על ידי חיפוש של הזווית שבה נקלט המכ"מ בעוצמה החזקה ביותר. 

דיוקי המדידה השתפרו והגיעו, בתחילת שנות ה-70, לעשיריות מעלה. ככל שהדיוקים השתפרו, החמירה בעיית האיפוס של האנטנות. הטלטול הפרוע של אנטנות הצלחת ימינה ושמאלה בידי המפעילים הנמרצים טלטלה את המחוגים על צירם והצטברה סטיה גדלה והולכת בין הכיוון של האנטנה לכיוון שהראה המחוג על הסקאלה של מסובב האנטנה. כמו רובה צלפים, כך גם מחוון האנטנה היה זקוק לאיפוס כוונות תכוף. לוודא שהמחוג מראה נכון את הכיוון שבו האנטנה קולטת בעוצמה החזקה ביותר. איפוס האנטנות היה נעשה, כשגרה, על ידי קליטת מכמ"ים מוכרים שהכיוון אליהם ידוע היטב. המפעיל היה מודד כיוון אל מכ"מ התרעה אווירית מוכר, שהאזימוט אליו ידוע, והיה מזיז את המחוג של מסובב האנטנה כדי שיראה את הכיוון הזה. המפעילים היו מאפסים את האנטנות בכל יום.

היו כמה בעיות עם איפוס אנטנות על פי מכ"מים מוכרים:

1. לא בכל תדר היו מכמ"ים מוכרים. האיפוס צריך להיעשות בתדר הנכון, כי עקום הקרינה של האנטנה משתנה עם התדר.

2. לא תמיד עבד המכ"מ המוכר בקיטוב של מכ"מי המטרה. עקום הקרינה של אנטנת האלינט משתנה עם הקיטוב.

3. הבעיה העיקרית הייתה שהמפעילים ידעו מראש את הכיוון הנכון למכ"מ המוכר. אם המכ"מ היה בכיוון 264.8 והמפעיל מדד 264.2, המפעיל הניח שהוא לא דייק במדידה, ודיווח 264.8 הטיה סובייקטיבית זו (במונחים סטטיסטיים – "שגיאת ביאס") הייתה מקלקלת מאוד את דיוק האיפוס.
   

מדור 24, מדור האלינט של ענף 20, התבקש למצוא פתרון לבעיית האיפוס. צריך היה למצוא מקור שידור היודע לשדר בכל תדר ובכל קיטוב, להציב אותו במרחק סביר מול בסיס האלינט, להפעיל אותו ולמדוד עליו כיוון.

האתגר היה קשה: כדי שהאיפוס יהיה מדויק, המשדר צריך להיות רחוק ככל האפשר מהבסיס לכיוון הגזרה. האנטנות תמיד מותקנות קרוב ככל האפשר לגדר הבסיס ואי אפשר היה למצוא מיקום למשדר שיהיה רחוק מהאנטנה ועדיין בתוך הבסיס. להתקין את המשדר מחוץ לגדר הבסיס לא בא בחשבון – זה מכשיר יקר וגניב. לא מעשי להוציא לשטח בכל יום טכנאי עם משדר ואנטנה וגנרטור. 

את הפתרון המציא מהנדס צעיר במדור 24. היה ברור לו שהמשדר חייב להיות קבוע, מחוץ לגדר, וניתן להדלקה ולכיבוי מתוך הבסיס. כדי שישרוד על העמוד ולא יגיע מייד למחסן התוצרת הגמורה באחד המאהלים הבדואים - המשדר חייב להיות חסר ערך לחלוטין. כדי שאפשר יהיה לסמוך על הכיוון הנמדד אליו - הכיוון אל המשדר חייב להיות ידוע בדייקנות: לא הכיוון מהבסיס אל העמוד, אלא הכיוון המדויק מכל אנטנת אלינט אל העמוד. וכדי שמשדר אחד יוכל לשרת את כל עמדות האלינט - הוא חייב להיות מאוד רחב סרט. אוסף מוזר של דרישות.

הפתרון היה מדהים בפשטותו. נרכש ממסר אלקטרומגנטי פשוט, מהסוג הנמצא בכל רכב ומחירו בחנות לחלקי חילוף היה כמה לירות. מסלול הזרם לממסר עבר דרך המפסק הסגור שלו (לממסר יש מפסק אחד פתוח הנסגר שעובר בו זרם, ומפסק אחד סגור הנפתח כשעובר בו זרם). הממסר שהפך לזמזם (המפסק נפתח, הזרם נפסק, המפסק נסגר, הזרם מתחדש, המפסק נפתח – וכך כמה עשרות פעמים בשנייה) הותקן בתוך רפלקטור פח המשמש בדרך כלל אהיל לתאורת רחוב. כבל "ח-10" המיועד לטלפון שדה קווי נמשך מהבסיס אל הממסר והעביר אליו מתח של 12 וולט כדי שיפעל. בניסויים שנעשו במפקדה התברר שהניצוצות החזקים שהזמזם מייצר יוצרים פולסים אלקטרומגנטיים הנשמעים כצרצור צורם בכל התדרים, מתג"מ וכמעט עד תחום X, וקל מאוד למדוד עליו כיוון. הרעש הזה נקלט בכל המקלטים, גם באלינט וגם בקומינט, ולכן צריך להדליק אותו לזמן קצר מאוד, לאפס מהר את כל האנטנות, ולכבות.

נרכשו ממסרים ורפלקטורים ויוצרו צינורות ברזל שיחזיקו אותם. סומנו סביב כל בסיס אלינט כמה נקודות במרחק עשרות מטרים מהבסיס שבהם יצקו בסיס בטון קטן ועליו צינור הברזל, הרפלקטור והממסר. נשארה בעיה אחת – איך נדע מה הכיוון המדויק מכל אנטנה בבסיס אל כל אחד מהעמודים?

המשימה הזו הוטלה על יחידת המיפוי הצבאית. בשבוע אחד בשנת 1971 יצאה משלחת של מודדים בראשות מפקד יחידת המיפוי (אל"מ מתי פלט ז"ל) לסבב בכל בסיסי סיני. באמצעות מכשירי המדידה המדויקים שלהם הם מדדו את האזימוט הנכון מכל אנטנה לכל משדר בדיוק של מאיות מעלה, וסיפקו ליחידה רשימה מפורטת.

עמוד האיפוס הבלתי גניב של האלינט זכה לשם "ניצוצי" והוא שרת את האלינט כמה שנים. בצילום רואים את ההתקנה של אחד מעמודי הניצוצי בחוליית "חווה" בטאסה. משמאל – סא"ל ישי יזהר ז"ל שהיה מפקד ענף 14 (לפני ששמו השתנה למרכז 9), במרכז - סג"מ יהושע פיאסצקי ז"ל, מגדולי המהנדסים שקמו לאלינט שהיה אחר כך אחראי על פיתוח הסימולטור של מערכת ה-"עין", ומימין איציק פומרנץ.

כתב: סא"ל (ד) איציק פומרנץ