שימי תלמי – צער ותקווה – זיכרונות מאותה מלחמה

עדותה של מש"קית ת"ש (תנאי שירות) של יחידה 848 בתקופת מלחמת יוה"כ

אוקטובר 73, יום הכיפורים, שבת בבוקר – קוראים לי לחזור ליחידה. אני חיילת בשרות סדיר ביחידה 848. מבעד לערפל הקרב, מבעד לערפל, הופכת השמועה לאמת אכזרית – מוצב החרמון נפל.

המשפחות מתחילות להתקשר למשרד ואנחנו חסרות אונים, לא יודעות מה להשיב. טלפון ממפקד היחידה – אני נקראת ללשכתו. "זאת רשימת חיילי המוצב וכתובותיהם" הוא אומר. "אני נותן לך נהג ומכונית סוסיתא, סעי לבקר את המשפחות".

"מה להגיד להם"? אני שואלת.  הוא שותק, ואז אומר: "תעודדי אותם".

למדתי כבר לטפל בטפסי 55, אני יודעת לשלוח ממתקים לחיילים בודדים. אני לא יודעת מה להגיד למשפחות החרדות ליקר להן מכל. הלב דופק ואני מוצאת את עצמי רועדת למרות שהחימום בסוסיתא עובד. אבל, יודעת שזהו צו השעה. אלוהי המלחמות פתח לנו חזית חדשה ודווקא אני נשלחת להתייצב שם.

אני יוצאת לדרך -  ממבשרת ציון לראש פינה, מנתיבות לצפת, מכאב לחרדה, ומייאוש לתקווה.

אני עוד זוכרת את הדלת הראשונה. עמדתי מולה שעה ארוכה, הלב בפנים דופק בפראות והיד דופקת בשקט על הדלת. אני נכנסת. מטר של שאלות נופל עלי – כאילו שיש לי תשובות.

המשפחות מחפשות כל בדל של מידע – כאילו היה זה צוהר ראשון אל האור. המשפחות מבקשות דבר מה להיאחז בו – כאילו איזה מצוף שניתן לקשור אליו את סירות התקווה.

ולי הייתה רק רשימה של שמות וכתובות של חיילי המוצב, וסוסיתא לבכות בה בדרך חזרה לבסיס.

במחברת שאני שומרת מאז, אני מוצאת:

רב"ט אשר אליהו, שיכון ג', 407, טבריה. מצב הרוח בבית ירוד, מלאי התמרמרות. לחייל אין אבא, אמא שבורה, האחות מחזיקה את הבית.

זינגר אפריים, מספר אישי 2174824, התחיה 20, כפר סבא, הורים מבוגרים, אבא חולה ומרותק למיטה, אמא מחזיקה יפה מאד, שמחה לביקור.

רב"ט גדעון נחום, שכון ג' 25, טבריה. מצב הרוח בבית ירוד מאד, מסרבים להאמין. מקווים שיהיה טוב, היה ביקור קשה.

סמל יוסף דני , הגולן 22 עפולה עילית. משפחה מרובת ילדים, עוד בן משרת בסדיר, בשריון.

סמל משה מנחם, קיבוץ מענית.

חיפה, מעוז ציון, ירושלים, נס ציונה, תל אביב, חולון. משפחות גדולות, משפחות קטנות. אנשים שלא נפגשו מעולם, ופתאום יש משהו שמאחד אותם, משהו שמייחד אותם, והוא חזק מכל.

האנשים שונים ורק החלומות בלילה כל כך דומים, וסערות הנפש ביום.

הכתובות הסתמיות מן המחברת – הופכות לי לבית.

המשפחות הזרות – לקרובי משפחה.

בתוך הרשימה של אנשי היחידה ששירתו במוצב החרמון, אלפרד אקסלרד, בן יחיד, להוריו יוליוס ואמיליה, הורים מבוגרים, ניצולי שואה, בודדים בארץ זרה, שהיא עכשיו ביתם. 

מפקדים שניסו לבקר שם, מסרו שהם אינם פותחים את הדלת. באתי לשם, התקרבתי לבית, אישה אחת, אמא של אלפרד, הציצה מהחלון, ראתה אותי ומיהרה לנעול את הדלת. בפעם הבאה באתי לבושה אזרחית, הדלת נפתחה, פגשתי את אמיליה. היא הביטה בי בעיניים גדולות ושאלה רק שאלה אחת: "למה שלחתם אותו לשם"?

אני מביטה בה חזרה בעיניים רטובות, לוקחת את ידה ושותקת.

יום אחד מפרסם ה'טיימס' את תמונותיהם של השבויים בסוריה, אנחנו מתגודדים ומנסים לזהות את הפנים. אני ממהרת למשפחות, מחבקת את הצילומים כמו היו תיבה של אוצרות אבודים ועוברת מבית לבית לזהות את התקווה שהילד עוד חי.

"שימי זהו יזהר, שימי זהו אבי, זהו אפרים". אני מאושרת איתם ורק בסוסיתא מתחילה לשים לב שכמה משפחות זיהו את בנם, באותה הדמות המצולמת שגם משפחות אחרות זיהו כבנם... האם להעמיד אותם על טעותם? האם לנטוע בהם את הספק? אני שותקת, מחליטה לא לקחת מהם את הדבר האחרון שעוד נותר להם – התקווה.

מאוחר יותר קיסינג'ר [מזכיר המדינה האמריקאי- נ.ש] בא עם רשימת שמותיהם של השבויים. כולם היו שם ברשימה, כל אנשי היחידה ממוצב החרמון. כולם, רק פרדי [אלפרד] של יוליוס ואמיליה לא היה ברשימות.

קצת לפני השחרור שלי מהצבא, מפקד היחידה מתקשר: "את מכירה את כל המשפחות, את נוסעת איתי לשדה התעופה – הבנים חוזרים". איזו שמחה זאת הייתה. כל דפיקות הלב של החודשים האלה הקישו חזרה בחדרי הלב, כל הדמעות זלגו לחיוכים, כל החרדות לשמחה וכל הלילות הרדופים למציאות של חלום.

למחרת, כולם נסעו לשמוח עם המשפחות והחוזרים. אני נסעתי ליוליוס ואמיליה ובכינו את שמחתם של אלה ששבו. בכינו על בנם שלא חזר, בנם יחידם אשר אהבו כל כך.

הורים שלא לקחו את בנם – והוא הלך.

הורים שלא העלו את יחידם אל ההר – והוא עלה.

הורים שלא עקדו את שאהבה נפשם – אך אש המזבח אחזה גם בסבך.

מאז, כמו רבים אחרים ביחידה ובצבא, שמרתי על קשר עם המשפחה ובימי זיכרון היינו נפגשים שם בביתם במושב קדימה וכואבים יחד את אובדן בנם. עם השנים, אבא יוליוס הולך לעולמו.

בערב ראש השנה 2002 הלכנו לפקוד את אמיליה של אלפרד שספרה את רגעיה האחרונים. היינו שם משפחה גדולה: קצינות הנפגעים ששרתו מאז המלחמה ההיא, סמלות הת"ש לדורותיהן, מפקדים וחברים אחרים שפגשו את האישה הגדולה הזאת, נקשרו לנפשה והלכו איתה יד ביד לאורך השנים.

שם על ערש מותה, חזרו אלי תמונות המפגש הראשון בינינו. 

היא, בת דמותו של הצער היהודי המחפש נחמה; ואני, נציגה קטנה של התקווה הגדולה, שלא ידעה לשמור לה על היקר לה מכל.

והרחק משם בקצה השני של הרגשות ניצב עמוס לוונברג. זה שנפשו קרסה אל מול האויב, זה אשר מסר את סודות הצבא ועורר עליו את זעמם של מפקדיו וחבריו לשבי. זעם שהולך אתנו עד עצם היום הזה, ואינו חדל.

אנחנו יודעים להלל את הגיבורים, אנו יודעים לכאוב עם הנופלים, אך אנו מסרבים להיות עם אלה שכשלו. במהלך השנים שמרתי על קשר עם עמוס. בשנה האחרונה דמותו טרדה את מנוחתי: האם ימצא לנו הכוח לחמול ולהשיב חזרה לתוכנו את הבן האובד? עד מתי נפקיד אצלו את הכישלון שהוא במידה רבה של כולנו, ונרחיק אותו מעצמנו? 

יום הכיפורים 2022, טלפון מעמוס. כך נהגנו כל השנים ביום הכיפורים וביום הזיכרון: "שימי יש לי משהו טוב לספר לך: היום נפגשתי עם קצינים ב-8200, על פי הזמנתו של מפקד היחידה. מאד התרגשתי, וגם הם"...

"אלוהים מרחם על ילדי הגן

פחות מזה על ילדי בית הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד

ישאירם לבדם

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט כדי להגיע

אל תחנת האיסוף

והם שותתי דם" (י. עמיחי)

מעגלי עולם נפתחים ונחתמים,

ואני יודעת עמוק, עמוק בפנים,

שבמקום שבו מתעמעמים מעגלי האשמה והכאב – נפתחים מעגלי התקווה והחיים.

ינואר 2023– אשרי המאמין.

שימי תלמי 

פורסם בשיתוף עם "מבט מל"מ"